טלביזיה |

בדרך למועדון. הכול יכול לקרות. גלגלת הרבה דברים כדי לאפשר את זה. אתה מגלגל בראש, מתגלגל למועדון. כדור. שאכטה. דרינק. עוד אחד. וכן, עוד אחד, למה לא? והנה הבחורה הזאת שעוד לא התאהבת בה, והמוזיקה. היום זה קורה. כן, זה יתחיל ויסתיים במוזיקה. ואז הצלצול הזה באוזניים. יכול להיות שתחייך, אבל קרוב לוודאי שבסוף הכול יהיה אותו הדבר גם בדרך חזרה מהמועדון. לא, אתה תחייך. כן. ככה זה חייב להיות.

"On The Way to the Club" הוא אחד מהשירים האלה של בלר שקולטים מצב רוח ובתמורה מייצרים אחד כזה. הוא שייך לאלבום האחרון שלהם לעת עתה, "Think Tank", שהוא הטוב ביותר שהם הוציאו אי פעם, לעניות דעתי. זה האלבום שבו דיימון אלברן פשט סופית את האדידס ועטה על עצמו את גלימת הנביא והמחפש המוזיקלי. לפני פרויקט "מאלי", הגורילאז, "הטוב, הרע והמלכה", ולפני שמירר בבכי בהופעת האיחוד הנדירה של בלר, הוא הלך למועדון. אני נוטה להאמין שגם היום הוא עוד עושה את זה. יש משהו בדרך הזאת, שבסופה מגיעים למועדון. אותי הדרך הזאת עדיין מרגשת.

מאת אייל רוב

הבלוג של אייל רוב

"בלר – האיחוד" ישודר בערוץ היום, 6/9, ב-22:00.

רשת הבי.בי.סי מספקת גישה נדירה אל מאחורי הקלעים של אחת הלהקות הבריטיות המשפיעות ביותר של שנות ה-90, שהפכה את הבריטפופ לשם דבר. לאחר שבלר החליטו להתאחד, הצטרף צוות ההפקה לחזרות שניהלו ב-2009 וליווה אותם בהופעות המצליחות שהתקיימו בלונדון, שם הם החליטו לחשוף הכול: איך הכירו, כיצד הפכו ללהקה, על היריבות עם אואזיס והנחישות להמציא את עצמם בכל פעם מחדש, ומה הביא להיווצרותו של האלבום "Parklife", שסימן את פריצת הדרך שלהם.

"בלר – האיחוד" ישודר מחר, 6/9, ב-22:00.

בסוף "אריק קלפטון: על פרשת דרכים" (שישודר הערב, 2/9, ב-22:00) כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. אני לא בוכה כמעט אף פעם בסרטים, וזה בכלל לא אמור להיות סרט עצוב, אבל קלפטון נושא איתו כאב עצום, מהזן שגברים מבינים וחלקם נושא על גבו תמיד. לפעמים מוזיקה היא הטלנובלה שלנו, רק שהיא לא פיקטיבית או פלסטיקית – היא החיים עצמם.

לסיפור המלא >>

הרוקנרול לא מת וקורט קוביין לא באמת הרג אותו, אבל קוביין עדיין מטיל צל שמאפיל על כל אמני הרוק שהופיעו אחריו, בין אם לחצו על מיתרי הקול או על פדל הדיסטורשן בגיטרה. לטעמי, קוביין הוא אמן הרוק האחרון שהיה שווה לחיות בגללו.

לסיפור המלא >>

מחר, 31/8, יקדיש הערוץ ערב מיוחד לקורט קוביין, סולן נירוונה האלמותי. חוץ מהפרק מתוך "האלבומים הקלאסיים" שעוסק בנירוונה, ישודר גם הסרט "48 השעות האחרונות של קורט קוביין", שבוחן את השבוע האחרון בחייו של האיש ואגדת הרוקנרול. לכבוד האירוע, גם אנחנו מנסים לגעת במיתוס שהיה קוביין באמצעות כמה מהציטוטים המובחרים שהנפיק לאורך חייו הקצרים. אל תחמיצו.

לסיפור המלא >>

את "Exile on Main Street", האלבום העשירי של הרולינג סטונס, שמככבת בפרק הראשון של "שנות ה-60: הפסקול", שישודר הלילה ב-23:30, אי אפשר להבין כראוי מחוץ להקשר של התקופה שבה הוקלט. יש אלבומים שהסיפור שלהם גדול יותר מהמוזיקה שמנוגנת בהם ו"Exile on Main Street" עונה להגדרה הזאת – אלבום כפול וכמעט נטול להיטים, שנחשב יצירת מופת עד עצם היום הזה.

לסיפור המלא >>

"הגיטרה נהגה לדבר במקומי, אבל אני לא יכול להמשיך לתת לה לעשות את זה. אני לא יכול לתת לה לשבור שוב את לבי".

לסיפור המלא >>

בפרק השישי של "מורגן פרימן והמוזיקה האמריקאית", שישודר הערב ב-22:00, פרימן, יליד ממפיס, שהיא אחד ממרכזי הסול באמריקה, מפגיש אותנו עם הסופרימס, גלדיס נייט ומוזיקאים גדולים אחרים שעזרו לסול להפוך למה שהוא כמו ווילסון פיקט, אוטיס רדינג, אל גרין וג'יימס בראון. בהמשך, מבקרי המוזיקה נלסון ג'ורג' ורוב באומן חולקים איתנו את הידע שלהם ונונה הנדריקס וסוויט האני אין דה רוק מרחיבים על משמעות הסול עבורם, לא רק כמוזיקאים אלא גם כאפרו-אמריקאים. אחת מאגדות הסול שאליהן מתייחס הפרק היא אריתה פרנקלין, ולמרות שהרפרטואר שלה כה משובח עד שקשה לבחור מתוכו רק שיר אחד אהוב, הצלחנו להתמקד וללכת על הלהיט האייטיזי שרקחה במשותף עם ג'ורג' מייקל, "I Knew You Were Waiting For Me", בימים התמימים ההם, כשמייקל עוד לא הביך את עצמו בשערוריות מין וסמים על כל צעד ושעל.

בפרק השלישי של "מורגן פרימן והמוזיקה האמריקאית", שישודר הערב ב-22:00, פרימן יוצא לחקור את מקורותיו של הג'אז, שנולד בסוף המאה ה-19 בניו אורלינס כמעין שילוב בלתי צפוי בין בלוז, מוזיקה אפרו-אמריקאית ומוזיקה אירופית קלאסית. עבורנו ג'אז הוא, בראש ובראשונה, מיילס דיוויס. פינה חמה בלב שמורה אצלנו לפסקול הראשון שחיבר, ל"מעלית לגרדום" של לואי מאל, מ-1958. איכשהו כל היכולות הנדירות של דיוויס באות לידי ביטוי ביצירה הזאת, שמלווה את עלילת הפילם נואר המרגשת של מאל, בכיכובה של ז'אן מורו. האגדה מספרת שהגאון צפה בגרסה ראשונית של הסרט, רשם הערות, נכנס לאולפן עם רביעיית נגנים, ביקש מהם לתת לו ליווי של אקורד או שניים ואז התחיל לאלתר עם החצוצרה, אל מול קטעים שהוקרנו בפניו. על התוצאה אמר מבקר הג'אז פיל ג'ונסון שהיא מכילה את "צליל החצוצרה הבודד ביותר שתשמעו אי פעם". אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

בפרק השביעי והאחרון של "כל תולדות הרוק", שישודר הערב ב-22:50, מגיעה הסדרה לעסוק באחד הנושאים החביבים עלינו – האינדי הבריטי. אי שם באייטיז, להקה קטנה בשם הסמיתס הצליחה להטריף מיליוני בני נוער אנגליים שמאסו בצלילי הסינתיסייזר המלאכותיים של הפופ ובהמשך שימשה השראה לדור חדש של מוזיקאים, שלא יסתפקו בהופעות מחתרתיות ובהצלחה בינונית: אואזיס, בלר, הליברטינז, פרנץ פרדיננד, קייזר צ'יפס ורבים אחרים. לפעמים הכי כיף להתרפק דווקא על שיר נוגה, אז הלכנו עד הקצה ובחרנו עבורכם את השיר העצוב ביותר של הסמיתס, לפחות בעינינו. הזלת דמעה נעימה!